<h1>לקוטי ספר הדין לרבינו יהודה אלברצלוני סימן צ"א</h1>
<h2>דף פה.</h2>
וזה כתב הרב ז"ל, הנשבעין שבועת התורה הן שבועת מודה מקצת. ועד אחד. והעדות שני עדים דחייב במקצת כר' חייא קמייתא [ב"מ ג' ע"א] וד' שומרין. ושבועה דרבנן כעין דאוריית' הן כ'. השכיר. והנגזל. והנחבל. ושכנגדו חשוד על השבועה. וחנוני על פנקסו. ופוגם שטרו. ועד אחד מעידה שהיא פרוע. ומנכסים משועבדים. ומנכסי יתומים. והנפרע שלא בפניו. ויתומים מן היתומין. והמוציא הוצאות על נכסי אשתו. הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול. ומי שיש בידו משכון ואינו מדברים העשוים להשאיל ולהשכיר כגון ספר לעם הארץ ואין לו בנים שיקראו בו שנשבע עליו עד כדי דמיו ויטול. והמלוה על משכון ואבד המשכון באונס והלוה בסך ההלואה דקיימ' לן [ב"מ פ' ע"ב] המלוה את חבירו על המשכון שומר שכ(י)ר הוי ופטור ונשבע שבאונס אבדו ונוטל מה שהלוה. והמבעיר את הבעירה. ומוסר ממון חבירו לגוים ואינו יודע כמה אבד בדליקה וכמה אבד במסירות והנבער והנמסר נשבע ונוטל. אלא שהנמסר איכא פלוגת' ביני רוובתא דעלה [ב"ק ס"ב ע"א] אם עשו תקנת נגזל במסור אי לא. ורב האיי ז"ל כת' דנשבע (ונוטלין) [וחולקין]. והגאון ר' יצחק ז"ל כת' דלית ליה כלום דתיקו דממונא לקולא. ובכלל זה ההוא גברא דאפקיד חד שק צרור וכו' [ירושלמי ב"ק פ"ו ה"ז]. והמכיר כליו וספריו ביד אחר ויצא לו שום גניבה בעיר דישבע כמה הוציא ויטול [ב"ק קי"ד ע"ב]. ושנים אוחזין בטלית. ומי שהוחזק כנגדו כפרן. ויש הפרש בין שכנגדו חשוד על השבועה לשכנגדו הוחזק כפרן שזה דינו שוה לכל דבר. והוחזק כפרן אינו פסול אלא לאותו ממון. ומאן (דמתבע) [דמתרע] שטרי[ה] דלא גבי אלא בשבועה ואפי' אית ביה נאמנות. אבל איכא מאן דאמ' דבטל לגמרי. ומאן דמפיק שטרא אחבריה ואמ' פריעה [הוא] ואישתבע לי דלא פריעא הוא דמשתבע ושקיל. ואיכא מן דמוסיף ומני נשבעין ונוטלין עד ל' כגון דמוסיף ההוא דקידושין [מ"ג ע"ב] דאמרי' והשתא דתקון רבנן שבועת היסת וכו' ולעניות דעתין כל הני אחרנייתא בכלל הני כ' דמנינן אינון. ואיכא נמי ה' דנשבעין על טענת שמא והן כעין דאורייתא. והן השותפין והאריסין ואפיטרופין והאשה (הנשואה) [הנושאת] ונותנת בתוך הבית. ובן הבית. וכל הני בין שבועה דשבועת התורה ובין כ' דנשבעין ונוטלין. וכן הה' שנשבעין על טענת [שמא] אין בהן היפוך שבועה. והקשה הרב ז"ל מפני מה לא מנה עם הנשבעין על טענת שמא הנפרע מנכסים משועבדים. ומנכסי יתומין. והנפרע שלא בפניו. ולדעתי הכותב משום דלא דמו דהני בנכסים משועבדים ונכסי יתומין ונפרע שלא בפניו נשבעין ונוטלין ומוציאין ממון מיד אחר והחמירו עליהן שישבעו. אבל מי שהוא בחזקתו כגון אלו הה' אין נשבעין על טענת שמא. ולהכי (לא) מני אלו הה' בפני עצמן. ומאי דכתב הרב דנשבע על שטרו ונשבע על המשכון אית בהו היפוך שבועה משבועה דרבנן כעין דאוריית' לשבועת היסת כמדומה לי דהוא הדין לפוגם שטרו ועד אחד מעידו שהוא פרוע. ואיפשר דנשבע על שטרו דכת' כלל בו פוגם שטרו ועד אחד מעידו שהוא פרוע. ודאמ' ליה שטרא פריעא הוא ואישתבע לי דכולן נשבעין על שטרן. אבל שנים אוחזין בטלית אי אמ' ליה חד לחבריה הילך טלית כוליה ואישתבע לי שבועת היסת דלית לי בה מדידי בהא נמי איכא היפוך שבועה והאי דלא כת' אפשר משום דלא פסיקא ליה (והכי אמר) [דהיכי דאמר] ליה חד לחבריה הילך טלית זה כוליה ואישתבע לי שבועה דאכתי ליכא הפוך דיכיל אידך למימר ליה עד שאתה אומ' דאטול הטלית כולו ואישתבע לי שבועת היסת גם אני אומ' לך כמו כך הילכך יחזרו לדינן דחולקין ובשבועה. אבל אי אמ' ליה חד לחבריה הילך טלית כוליה ואישתבע לי שבועת היסת ואידך אמ' ליה איני רוצה לישבע כי אם על המחצה נמצא מכחיש טענתו שאמ' כולה שלי. ונשבע על שטרו ועל המשכון דאית בהו היפוך להיסת אי אמ' ליה אידך האי שבועת היסת דאת רמי עלי עבדיה את ושקול ממונך הדין עמו ונמצא משתכר הראשון משבועה כעין דאוריית' לשבועת היסת.
